כל המקומות המוארים מאת ג'ניפר ניבן לא דורג.

מאת שירי קרני

"הדבר המעולה בחיים האלה שלנו זה שכל אחד יכול לראות בך משהו שונה."

העלילה בקצרה

רגע גורלי אחד מפגיש בין שני אנשים על סף ייאוש.

ויולט מארקי איבדה את אחותה, אלינור, בתאונת דרכים. אובדנה של אלינור, שהייתה גם חברתה הטובה ביותר של ויולט, כמו לוקח ממנה את הטעם לחיים.

תיאודור פינץ', הפריק של בית הספר, נאבק בעצמו כדי למצוא סיבה להמשיך ולחיות, תוך התמודדות עם המשפחה הבעייתית שלו והמוניטין העגום שיצר לעצמו בבית הספר.

מרגע המפגש של השניים, על מגדל הפעמון בבית הספר, הכל מתחיל אט-אט להשתנות. פינץ' מתחיל לגלות עניין רב בויולט, וכשבשיעור גיאוגרפיה של ארה"ב ניתן להם פרויקט סיום שנה – לשוטט ברחבי אינדיאנה, מקום מגוריהם, ולכתוב על מקומות מעניינים הקיימים בה – הוא מתעקש כי ויולט תבצע את הפרויקט יחד אתו. פרויקט זה לוקח את השניים למסע מיוחד ומרגש, שישנה את חייהם לעד.

על הדמויות

דמויותיהם של ויולט ופינץ' עוברות תהליך מעורר השראה במהלך הספר בעיניי.

בתחילת הספר, ויולט מתמודדת עם אובדן אחותה על ידי התחמקות מלחיות את חייה במלואם. היא מסרבת לנסוע בכלי רכב, מפחדת ליהנות מחייה ללא אלינור ומשתמשת במות אחותה כדי לקבל הנחות בלימודים ועם הוריה. לאחר מפגשה עם פינץ', שמסרב להקל על חייה או לוותר לה, היא נאלצת להתגבר על פחדיה ולחיות, גם אם משמעות הדבר היא חיים בלי אחותה האהובה.

"היא פחמן, מימן, חנקן, סידן וזרחן. אותם רכיבים כמו כולנו, אבל אני לא יכול אלא לחשוב שהיא יותר מזה, ושיש בה רכיבים אחרים שאיש לא שמע עליהם, כאלה שמייחדים אותה מכולם." (פינץ' על ויולט)

פינץ', שמתמודד עם לא פחות בעיות מויולט, עושה כל שביכולתו כדי להיות שם בשביל ויולט. הוא אדם בעל מוח יצירתי להפליא ותובנות מדהימות שנחקקו בזיכרוני, ולמרות שהתנהגותו וחשיבתו יוצאות דופן, הוא הפך לאחת מהדמויות הספרותיות האהובות עליי.

"תקשיבי, אני הפריק. אני המוזר. אני זה שעושה בעיות. אני מסתבך בתגרות. אני מאכזב אנשים. מה שלא תעשו, אל תעצבנו את פינץ'. אוי, הנה הוא מתחיל שוב, שוב יש לו מצב רוח. פינץ' המצוברח. פינץ' הכועס. פינץ' הלא צפוי. פינץ' המשוגע. אבל אני לא אוסף של תסמינים. אני לא קורבן של הורים מחורבנים והרכב כימי עוד יותר מחורבן. אני לא בעיה. לא אבחנה. לא מחלה. לא מישהו שצריך להציל. אני בן אדם."

על הכתיבה

הספר כתוב מנקודות המבט של ויולט ופינץ' לסירוגין וכתוב באופן אמין להפליא. בסיום הספר, אותו אני כמובן ממליצה שלא לקרוא לפני קריאת הספר כולו, מספרת הסופרת מדוע כתיבת הספר היוותה נושא כה אישי עבורה, ולאחר קריאת דבריה, אני לא יכולה שלא להעריץ אותה על ההעזה הזו. הספר מכיל בתוכו לא מעט עובדות אמתיות ותיאורים מרתקים, והנושא בו הוא עוסק מכאיב אך חשוב מאוד בעיניי.

בנימה אישית

בעיניי, חשוב מאוד לקרוא ספרים כמו אלה, שפוקחים לך את העיניים וגורמים לך לשים לב ליותר דברים. אם יש משהו שלקחתי אתי מהספר הזה, זה שלכל אחד צריך שיהיה מישהו שידאג לו, שישים לב. ושאם כל אחד ישים לב לסביבה שלו רק קצת יותר, הרבה אנשים טובים יסבלו קצת פחות. מומלץ בחום! קריאה מהנה!

מה חשבתן על הסיקור? כתבו לנו (גללו מטה לתחתית הסקירה). לסקירות נוספות של שירי לחצו כאן ולרכישת הספר לחצו כאן

מה חשבת על הסקירה? אשמח לקבל דירוג

השאר/י תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>