מי לא אוהב להציץ – פרק רביעי לא דורג.

חלק רביעי

כמעט שנתיים עברו מאז שמרטין סטון וקייטלין קלארק נכנסו לחיי והביאו איתם לא מעט ריגושים.

כמעט שנתיים עברו מאז שקייטלין נכנסה באותו בוקר לחדר הישיבות בכדי לפגוש בלקוח החדש של המשרד, כמעט שנתיים מאז שפגשה במבטו המופתע של מר סטון כשהבין שאת עסקת רכישת הנדל"ן שלו תלווה עורכת דין צעירה.

אך יחד עם הריגושים הגיעו לא מעט משברים ….

למשל כשגיליתי שהנהג של מרטין לא מחכה לי למטה עם הג'יפ בכדי להסיע אותי לעבודה…

טוב, זה לא באמת קרה, אבל אכן היו לא מעט התקפי חרדה, לא מעט רגעים שתפסתי את הראש כשהבנתי שהכנסתי את עצמי לעולם שאני לא יודעת עליו דבר וחצי דבר.

היו רגעים שהרגשתי שזה גדול עלי ואני רוצה לעשות פוס משחק, אך ככל שהתקדמתי בדרך הבנתי שיש רק דרך אחת לסיים את המסע הזה והיא – ללדת את הספר הזה.

אז כמו כל אימא שבעיניה התינוק שלה הוא הכי יפה והכי מתוק, גם אני מאוהבת בספר שיצרתי למרות שבמהלך התקופה הזו ערכתי אותו, גנזתי אותו, שכתבתי אותו וערכתי אותו מחדש, כדי שיהיה ראוי לצאת לאור.

אז אני משחררת לכן הצצה קטנה לרומן שנכתב בהמון אהבה ובקצב אחר.

***

"על מה אתה חושב?" אני מזהה את הגלגלים במוחו עובדים שעות נוספות.

"שום דבר מיוחד." הוא מסובב את ראשו אליי, בוחן אותי במבטו ופונה שוב לחלון. "אני נהנה מהנוף."

"למה באמת התעקשת שאצטרף אליך היום?" אני לא מצליחה להבין אותו. מצד אחד הוא קר ומנוכר, ומצד שני רגיש ומתחשב.

"כמו שאמרתי לך קודם," הוא ממשיך לבהות בחלון, "זה יכול להועיל לך. תפגשי היום אנשים חשובים מאוד." אני יודעת בליבי שזו לא הסיבה האמיתית, אני מרגישה את זה בקולו. אני כל כך רוצה לדבר על מה שקרה אתמול, אבל לא מסוגלת. לא מסוגלת לומר לו שאני לא יכולה להיות עוד אחת ברשימת הכיבושים, שלא אשרוד את זה.

"מה עושים במפגשים חברתיים?" אני מנסה בכל כוחי לשבור את השתיקה המעיקה.

"בקרוב תדעי." הוא לא משתף איתי פעולה, ממש אגוז קשה. אולי הוא מתחרט שהצטרפתי.

כשאנו מגיעים, אני מביטה סביב על האחוזה המפוארת, מוקפת המדשאות. מימין אני מבחינה בבריכת שחייה, וצמוד לדלת הכניסה לאחוזה ניצבת מזרקה ענקית. ליד הדלת עומדת מארחת, שמובילה אותנו פנימה. אני משתדלת לשמור על איפוק בתגובותיי הנלהבות נמנעת מלהביך את מרטין. זו פעם ראשונה שאני נמצאת באזור הזה, העושר ניבט מכל פינה.

פנים הבית מרשים ומעוצב בטוב טעם. יצירות האומנות נראות בכל פינה. מרטין מניח את ידו בשיפולי גבי התחתון, ואנחנו הולכים אחרי המארחת לסלון רחב ממדים. שם אנו פוגשים את שאר חברי ההנהלה ואת אִיתן, שהציג את עצמו כעורך הדין של מרטין. האווירה מאוד משוחררת ולא רשמית, אני משתדלת להשתלב. מבט אחד מספיק לי כדי להבין שאני אישה אחת בתוך חבורה של גברים מבוגרים שאיני מכירה, פרט למרטין.

"תכירו את קייטלין קלארק, עורכת הדין שלי," מרטין אומר ומסמן בידו עליי.

"נעים מאוד." גבר מרשים ניגש אליי ולוחץ את ידי, שערו הכסוף מסורק לאחור בקפידה. "אני ריצ'רד, הבעלים הנוכחי של מלון 'דה קווין'." הוא מחייך חיוך מלא זימה, ואני מחזירה לו חיוך מזויף.

זה אחר זה, הם מתקרבים ולוחצים את ידי. המבט בעיניהם נראה מזלזל, כאילו מאמינים שאני שם רק כדי לקשט את זרועו של מרטין. אולי זו הסיבה שהוא ביקש שאצטרף אליו, אני מאוד מקווה שלא. רגעים כאלה הופכים אותי לחדורת מטרה יותר מתמיד.

"אתה מוכרח לנסות את זה," ריצ'רד מגיש למרטין סיגר, "זה מסדרת 'קוהיבה בוהיקה'."

"תודה, אני לא מעשן," מרטין מסרב בנימוס, "אבל אתה מוזמן לעשן אחת בשבילי." הוא קורץ.

"לא מעשן, לא עושה יוגה, אז מה אתה כן עושה?" הוא צוחק צחוק מתגלגל, שסוחף אחריו את האחרים.

"אתה תמיד מוזמן להצטרף אליי לאימון בוקר," מרטין מגחך, לא מתרגש מהרברבן שעומד מולו. "לא בטוח שתחזיק מעמד בריצה של עשרה קילומטרים ולאחריה אימון כוח של שעה." הוא לא נשאר חייב.

"כשתראה את המורה ליוגה, תוותר על אימון הבוקר שלך." הוא קורץ ומביט בי, כבודק את תגובתי. אני שומרת על ארשת פנים רצינית. הבדיחה שלו רחוקה מלהצחיק אותי.

"אפשר להציע לכם משהו לשתות?" מלצרית צעירה ניגשת אלינו, כשבידה מגש ועליו גביעי שמפניה.

מרטין מרים גביע אחד, מגיש לי אותו ואומר למלצרית, "אשמח לוויסקי, תודה."

המלצרית מהנהנת לעברו ונעלמת במהירות.

הגברים ממשיכים לצחוק ולדבר על נושאים שונים, אני מרגישה מיותרת. אולי זו הנקמה שלו, אולי הוא בכל זאת נוטר לי על אתמול. אני מגניבה מבט לעברו מדי פעם רק כדי לגלות שהוא לא מזכה אותי בשום מבט מצידו. הוא מתעלם לחלוטין מנוכחותי.

כולם מתיישבים בסלון רחב ידיים. המלצרית עוברת ומגישה נשנושים, ואני רק רוצה לברוח משם.

"בחודש הבא ריצ'רד ואני מתכננים לנסוע לברזיל," ניק, מנהל הכספים של ריצ'רד פונה למרטין, "אתה מוזמן להצטרף אלינו. לא תזיק לך חופשה בחופים יפים, יש הרבה דברים יפים לראות בברזיל." הוא צוחק צחוק ערמומי. "תשתחרר קצת, לפני שיהיה לך מלון על הראש."

אני חושבת שמיציתי את המפגש הזה. כדאי שאקום ואתרחק מהם, לפני שאקיא על חבורת החרמנים הזאת.

"תסלחו לי," אני ממלמלת, קמה ממקומי וניגשת למלצרית, כדי לשאול היכן נמצאים השירותים.

אני סוגרת את הדלת ונשענת על הכיור, מנסה להירגע מתחושת המחנק שעוטפת אותי. אני נושמת נשימות עמוקות, נלחמת בבחילה, כשהדלת נפתחת ובמראה משתקפת דמותו של ניק. הוא מתקרב אליי ונעמד לצידי, נשען בגבו על השיש. הוא לא מסתיר את מבטו הבוחן, אני מרגישה במערומיי.

"תגידי, את מייעצת למרטין על בסיס קבוע או שרק מדי פעם?" הוא שואל, כשעל פניו מבט של טורף. אני לא טיפשה, אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש עכשיו.

"למה זה מעניין אותך?" אני מתאמצת לענות לו, במקום לתת לו סטירה מצלצלת שתבהיר לו בדיוק מה דעתי על השאלה החצופה שלו.

"מה אני צריך לעשות כדי שתייעצי גם לי מדי פעם?" הוא שואל ומלקק את שפתו התחתונה.

"כנראה שלעולם לא תדע." אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, כפי שעשה לי דקה קודם לכן, משהה את מבטי על הכרס שלו, מסתובבת ויוצאת משם.

אני עושה דרכי חזרה לסלון ומבחינה במבטו של מרטין בפעם הראשונה מאז שנכנסנו לכאן. הוא מבחין בפניי הנסערות ומייד מפנה את מבטו לניק ונועץ בו מבט שמבהיר ללא מילים שלא כדאי לו להתעסק איתי שוב.

לקריאת הפרקים הקודמים לחצו כאן

מה חשבת על הסקירה? אשמח לקבל דירוג

השאר/י תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>