סיפורה של שפחה מאת מרגרט אטווד

385 0
385 0

לרכישת הספר מאתר בוקסילה

בעולם דיסאוטופי הנחמה היחידה הם הזיכרונות.

מאת מאיה קראוס ברדה

עלילה ודמויות

העלילה מתרחשת ברפובליקת ‘גלעד’ בשטחה של ארה”ב. בתקופה בה שיעור הפוריות ירוד עקב זיהומים ומלחמות גרעיניות, התחוללה מהפכה שלטונית שהובילה לשינויים דתיים קיצוניים בחברה. נוצר משטר פטריארכלי בו הזכויות הבסיסיות של הנשים ועצמאותן נשללות מהן, חל עליהן איסור להחזיק כספים, לעבוד, לקרוא, ללמוד או להתהלך בחופשיות. המשטרה החשאית נמצאת בכל מקום ובכל נקודת מעבר עליהן להציג אישור. השוטרים הסמויים נקראים ‘עיניים’ והם נמצאים בכל מקום, על מנת לתפוס את מתנגדי המשטר ואת העוברים על החוקים.

בעולם החדש שנוצר, הנשים נחלקות למעמדות: המעמד הגבוה ביותר מוענק לנשים נשואות והן מסומנות בבגדים כחולים. מתחתן ה”דודות” (אחראיות על מחנה הנשים), אחר כך “מרתות” (משרתות וטבחיות) ובתחתית, השפחות שלבושן אדום מכף רגל ועד ראש, עם כנפיים לבנות המכסות את פניהן כדי שלא תוכלנה ליצור קשר עין.

כל הנשים הפוריות נלקחות אל מחנה לחינוך מחדש לנשים. ‘הדודות’ המנהלות את המחנה ביד רמה, מלמדות את הנשים איך להתלבש, איך להתנהג, מה מותר ובעיקר מה אסור. ניצבת בפניהן מטרה אחת – להרות למשפחות נבחרי השלטון חשוכי ילדים (רק בעלי המעמד הגבוה זכו לקבל ‘שפחה’). אחרת הן יילקחו למושבות “לא-נשים”, או דינן מוות בתלייה.
סיפורה המרתק של ‘שלפרד’ (שמה אינו מוזכר, זהו הכינוי שקיבלה מתוקף היותה שפחתו של ‘המפקד פרד’, של-פרד) מגולל את חייה מהיום בו ברחה ונתפסה, הובאה למחנה החינוך מחדש (כל אישה שהובאה לשם ילדה בעבר ובשל כך נקראה ‘פוריה’) ועד הגעתה לביתו של המפקד שם התגוררה יחד עם רעייתו, ניק הנהג שלו ושתי משרתות. היא קיבלה מעמד של כבוד וזכתה ליחס מתחשב ועדין בשל היותה “רחם” מהלך.
מדי יום יצאה יחד עם שפחה נוספת לקניות עבור המבשלות, (הן חייבות ללכת בזוגות), הן נהגו לסטות מהמסלול הקבוע ולעבור דרך בניין האוניברסיטה שהפך להיות בניין המפקדה של המשטרה, כדי לצפות באנשים שנרצחו ונתלו על קיר הבניין על מנת יראו ויראו. מדי חודש התקיים טקס התעברות עם המפקד כשרעייתו נוכחת.
על מנת לשמור על שפיותה ועל שביב תקווה שיום אחד הכל ייגמר והיא תפגוש שוב את ילדתה ובעלה, היא נאחזת בזיכרונות.

לכל שפחה יש שלושה ניסיונות להתעבר עבור רעייתו של המפקד, שלפרד לא הצליחה בפעמיים הקודמות, אצל מפקדים שונים וכעת כשעננת ‘לא-אישה’ מרחפת מעל ראשה וזמנה בביתו של המפקד עומד להתסיים, היא בוחנת אפשרויות נוספות המוצעות לה בחדרי חדרים.

על הכתיבה
הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של שלפרד. העלילה אינה עקבית, מדי פעם הגיבורה נזכרת בעברה.
הכתיבה של אטווד נוקבת ומרתקת! התיאורים המפורטים והדימויים לא מאפשרים להניח את הספר לרגע. הסופרת פורשת טיפין טיפין את העולם הדיסאוטופי שנברא ומתארת בכישרון רב את הרגשות, המחשבות והמעשים של הגיבורה.
אטווד נגעה בפצעי החברה, חיטטה בהם וגרמה להם לדמם.

בנימה אישית
לאורך כל הקריאה תהיתי האם זו נבואה שתגשים את עצמה יום אחד, במדינה שחרטה על דיגלה את החירות.
העולם שנפרש בפניי בקריאת הספר גרם לי להרים גבה לא פעם ולהתעצבן אף יותר. וזה בעצם מה שעשה את הספר לכל כך מרתק.
המילים של אטווד הדהדו בראשי ימים שלמים לאחר שסיימתי לקרוא וגרמו לי לחשוב על הנשים בארצות שונות ועל הכפייה שהן חוות, האמונה העיוורת שלהן בדת וההשלמה עם חייהן.
טרם ראיתי את הסדרה, לכן לא אוכל להשוות בין הספר לסדרה.

ציטוט שגרם לי לחלחלה:
אחת הבנות במחנה סיפרה על אונס קבוצתי שבוצע בה בהיותה בת 14 וזו תגובתה של הדודה במחנה לחינוך מחדש:
“אבל אשמתו של מי זו היתה? אומרת דודה הלנה וזוקפת אצבע שמנמנה
אשמתה, אשמתה, אשמתה, מפזמות כולנו במקהלה
דודה הלנה קורנת מנחת מרוצה מאיתנו, מי פיתה אותם לעשות מה שעשו?
היא, היא, היא
דבר נורא כזה, ומדוע אלוהים הרשה שיקרה?
ללמד אותה לקח, ללמד אותה לקח, ללמד אותה לקח”

ספר עוצמתי! מומלץ! מה חשבתן על הסיקור? כתבו לנו (גללו מטה לתחתית הסקירה). לסקירות נוספות של מאיה לחצו כאן

In this article

הצטרף לשיחה