הנשף מאת אנה הופ

315 0
315 0

באולם הנשפים יש רגעי שפיות. רגליים זזות, ידיים נוגעות ולבבות מתחברים.

מאת דולב בן ארוש

אלה פיי נכלאת בעל כורחה בשרסטון, מוסד סגור לעניים הלוקים בנפשם, לאחר ששברה חלון במקום עבודתה. אלה מעולם לא חיה באמת. כל חייה עבדה בעבודת כפיים על מנת לתת כסף למשפחתה. מעולם לא אהבה או הייתה נאהבת.

ג’ון מליגן נמצא גם הוא בשרסטון. כשאיבד את משפחתו הוא הפך דיכאוני ונדרש לטיפול. הוא עובד במוסד, כמו שאר הגברים, ומקבל את גורלו בהכנעה.

צ’רלס הוא רופא זוטר בשרסטון וחולם להיות האחד שיביא את העתיד. בין כתיבת מכתבים לצ’רצ’יל מזכיר המדינה, לניצוח על תזמורת המוסד, הוא מדחיק את זהותו האמיתית וחי חיים בודדים ומנוכרים.

בשרסטון הגברים והנשים מבודדים זה מזה, למעט ערבי הנשף.
לערבי הנשף מגיע כל מי שהתנהג כמצופה ממנו. שם אין הרגשת שגעון, שם כולם כביכול שווים וכולם נדרשים לרקוד.

על הספר

הספר כתוב בגוף שלישי כשבכל פעם דמות אחת משלושת הדמויות העיקריות נמצאת במרכז. בספר ישנן דמויות משנה מעניינות לא פחות, התורמות לעלילה ויוצרות חברויות כמעט בלתי אפשריות.

מופיעים תאורי מקום ואווירה רבים שגרמו לי לראות את מסדרונות המוסד ולהריח את החדרים הטחובים. התחקיר היסודי ויכולת הכתיבה המופלאה לקחו אותי למסע בשנת 1911.
ואם בכתיבה עסקינן זה המקום לומר שאפו לתרגום המצוין שעשה שרות מעולה לסופרת.

חייהם הלא פשוטים של המאושפזים נוגעים ללב ולא פעם גורמים לתהות, האם בהם אחז השגעון? או דווקא באלו המחזיקים את המפתחות לחופש שלהם?
קשה לי שלא להשוות את הספר לקן הקוקיה. על אף נקודות השוני הרבות ביניהם יצאתי משניהם באותה תחושה, מהרהרת מי קבע מהו שגעון ומי לוקה בו. התקופה היא אחרת מהיום ודברים שנתפסו אז כמוזרים היום קיבלו שמות ודרכי טיפול, מה שגרם לי לתהות לגבי הדברים שמוגדרים היום חריגים מהנורמה. האם השונויות מקבלות את הטיפול ההולם?

זה לא מסוג הספרים שקראתי בנשימה אחת. ההפך. עיכלתי אותו במנות מדודות. ריבוי התיאורים שבו ועלילתו המיוחדת הופכים אותו ללא פשוט לעיכול. בעיקר בהתחלה, אך בכל הפסקה הוא היה איתי, ממתין שאשלים את הקריאה.

לסיכום
ספר מיוחד ומעניין, מאלו שיישארו אותי.

לרכישת הספר הנשף. מה חשבתן על הסיקור? כתבו לנו (גללו מטה לתחתית הסקירה). לסקירות נוספות של דולב לחצו כאן ולספרים נוספים שיכולים לעניין אתכן

In this article

הצטרף לשיחה