ספינת הכלות מאת ג’וג’ו מויס

664 0
664 0

מאת אליס סנקביץ’

“הנשים פשוט לא התאימו לפה. הצבעים היו בהירים מידי, השיער היה ארוך מידי, מטפחות התעופפו מכל עבר. הספינה שלו הייתה משהו מסודר של אפורים…”

קפטן נושאת המטוסים “ויקטוריוס” לא היה מוכן למטען החריג שביקשו ממנו להעביר. 655 כלות אוסטרליות שנישאו לחיילים אנגלים ובתום המלחמה נסעו להתאחד עם הבעלים המצפים. בין 1,000 הנחתים שהיו על הסיפון ומאות הנשים שעלו על הספינה, היה צריך כושר אלתור ולוליינות כדי לעצור את ההורמונים המשתוללים משני הכיוונים. הנחתים הרגישו והריחו את הנשים בכל פינה. הנשים היו ברכבת הרים של התרגשות, ציפייה, מתח ודאגה. מצד אחד הן רצו לסיים את המסע הזה בן ששת השבועות, ומצד שני בסוף המסע מחכה להם בעל שבקושי הכירו, משפחה חדשה שהכלה לא הכירה וכמובן חיים חדשים בארץ זרה.
מדובר בתקופת תום מלחמת העולם השנייה וחוקי מוסר והתנהגות קפדניים חלו בזמנו על הנשים והגברים כאחד. כל צעד היה מלווה בעיניים צופות וביקורתיות. כל מבט גנוב היה חשוד ומסוכן.
הוצבה שמירה על מגורי הנשים, אולם לפעמים נשאלת השאלה : מי ישמור על השומר?

על הדמויות:
מתוך מאות הכלות מסופר בעיקר על תא אחד מתוך עשרות התאים שבספינה. בחורות שמגיעות מרקע שונה, אחת מגיעה מחווה, השנייה ילדת שמנת מפונקת, השלישית אחות שעבדה בזמן המלחמה וטיפלה בפצועים וילדה צעירה שנקלעה לספינה ומעוררת שאלה איך היא בכלל התחתנה.
מתוך הנחתים אנו מקבלים מיקוד על 2-3 מהם ועל קפטן הספינה. גם עליהם אין יותר מידי פרוט, יותר הלך מחשבה וקצת רגשות.

על הכתיבה:
הספר הוא יומן מסע. בתוך כור ההיתוך של מאות נשים מכל קצוות הארץ והגוונים, מנסה הספר להעביר לנו את הלך הרוח ואופי ההפלגה. הספר רגיש למצב רוחן של הנשים, מבין ללבם של הגברים ובעיקר מתמקד בבעייתיות של כל התמהיל הזה.

לסיכום:
אמנם הספר מבית היוצרת של “ללכת בדרכך”, ו”הנערה שהשארת מאחור”, אולם אני מציעה לא ללכת שולל אחרי שמה של הסופרת ולחשוב שיש פה עוד הצלחה כמו ספריה הקודמים. הספר נחמד, דיי מושך מפני שהוא מייצר סקרנות להגיע לסוף, אולם הוא בינוני למדי. לא נפלתי.

מה חשבתן על הסיקור? כתבו לנו (גללו מטה לתחתית הסקירה). לסקירות נוספות של אליס לחצו כאןלספרים נוספים של הסופרת לחצו כאן ולרכישת הספר הדיגיטלי באתר עברית והספר המודפס מאתר ידיעות ספרים.

In this article

הצטרף לשיחה